אז יש אלוהים?

אוהד פלא. 2020

"אז תגידו: יש אלהים? שאל אותנו מנחה הפאנל שי אביבי. 

בפאנל המכובד, אל מול קהל גדול, ישבנו יחד כמה ממורי האקדמיה של ”נביעה“ אותה הקמנו בתל אביב בשנת 2011: שמואל שאול, לילך שמיר, אילניה קור, ד"ר מיכה אנקורי וגם אני ישבתי שם. 

כדי לעזור לנו לפשט את התשובה הציע שי אביבי ארבע תשובות אפשריות, אבל אני מצאתי שהתשובה שלי איננה כלולה באף אחת מהאפשרויות. התשובות המוצעות היו:

א. כן, אך טרם פגשתי אותו. 

ב. כן, ופגשתי אותו. 

ג. אין לי מושג. 

ד. לא, אבל אם אודה בזה לא יהיה לי ג׳וב בנביעה.

לכן, את התשובה שלי לשאלה הטובה הזו של שי אני רוצה לפתח כאן בכתב:

"מושגי היש והאין
שניהם שווים ביחס לאלהים.
לכן 'יש אלהים'
וגם 'אין אלהים‘.
שניהם יחד נכונים.
אבל מה שחשוב הוא ש:
כן! פגשתי אותה!"

זו כמובן תשובה פרדוקסאלית: כיצד יכול משהו להיות גם ישנו וגם איננו בעת ובעונה אחת? ואם הוא גם איננו – איך אפשר בכלל להגיד ש'פגשתי אותו'? (או אותה..) איך אפשר לפגוש את מה שאיננו?

הנשגב

ובכן כך: מה שאני יודע בוודאות שקיים זה היסוד הנשגב במציאות, זהו יסוד של שגב, שלבבו של האדם רגיש אליו. האדם באשר הוא אדם, בין אם הוא אפריקאי או נורווגי, בין אם הוא הודי, יהודי או אינדיאני – רגיש מעצם טבעו לתחושת השגב והפלא שבמציאות. 

משום כך, בכל מקום סביב כדור הארץ יצר האדם אמונות ודתות שונות – היות ומעצם טבעו נדרש הוא ענות ולהגיב תגובה מסויימת לאותה תחושה של נשגבות המפעמת בו. את אותה נוכחות נשגבת, מופלאה, אלהית, גם אני פגשתי, ובטח גם רבים מכם. 

כל מי שמסכים להפסיק רגע את הרעש הגדול שמתרוצץ לנו במוח מרגיש זאת מייד. המציאות מלאה פלא. ולכן אני יכול לענות בקלות רבה: כן! יש נוכחות נשגבת בעולם, ופגשתי אותה פעמים רבות. למען האמת קשה לי לעבור יום בחיי בלי קשר עם אותה נוכחות. אני יודע שהיא נמצאת, ואני יודע גם בבירור שהיא קשובה: היא עצמה נוכחת לקשר איתי. 

בשפת המקורות שלנו, כשהאדם פונה אל אותה נוכחות קוראים לזה ”תפילה", וכשהוא קשוב לה ומקבל ממנה מסר כלשהו אנחנו קוראים לזה "נבואה"

הדברים הללו אינם דת. האדם בהיותו אדם, ללא כל קשר ללאום ולשפה ולתרבות, עומד בקשר עם היסוד הנשגב במציאות. אנחנו קוראים לנוכחות הקדושה הזו בשמות שונים, אבל אין הם משנים במאומה את העובדה הפשוטה של קיום הנוכחות הזו, שכל אדם רגיש יכול לחוש סביבו ובתוכו.

קארל יונג, הפסיכיאטר השוויצרי הנודע, טען שכאשר אדם מתכחש לנוכחות הקדושה בחייו הוא יפתח בהכרח נטיות נויירוטיות.

כל מי שבא אלי לשיחת יעוץ אי-פעם יודע שחלק גדול ממה שאני עושה זה לשלוח את הבאים אלי להתפלל: לעמוד בפני הרוח הגדולה, להגיד הנני ןלהקשיב. 

אבל האם זה אומר ש"יש אלהים"? ובכן, לא ממש. 

כי מה זה בכלל "יש"? 

יש עצים, יש אדמה, יש צלילים, יש דברים. ואלהים (לצורך העניין נשתמש בשם הזה כדי לסמן את הנשגב) איננו ’דבר'. או כפי שכתבתי במאמר תיאולוגי ארוך יותר ”אלהים אינו ישות“.

אלהים אינו ישות

התודעה האנושית מסדרת לעצמה את העולם הנתפס בחושים על ידי סיווג הקלט החושי לאובייקטים, וקריאה בשם לאותם אובייקטים: עץ, אבן, איש, אישה, ילד, חמור, אש וכן הלאה. באותו האופן אנו נוטים לשיים (לתת שם) את אותה הכרה בנוכחות הנשגב, ולקרוא לה בשם ”אלהים“ זה או אחר. או אז מגיע הצעד הבא: אנחנו הופכים בתודעתנו את הנשגב לאובייקט של תפיסה. למשהו. למישהו. 

כאן טמונה הטעות הפטאלית של הפסיכולוגיה האנושית, הטעות שמפניה הזהירו חלק מהמקורות הקדומים שלנו, הטעות הגדולה של לעשות ”פסל ומסכה“ לאלהים. לעשות את ההכרה בנשגב לעבודה זרה. כי ברגע שאנחנו מתיחסים לאלהי כדבר שישנו במציאות, מיד אנחנו מפספסים את הנקודה. הפכנו את הנשגב לאליל. ואנחנו בני האדם, כולנו, אוהבים אלילים. 

למה אנחנו זקוקים לאלילים?

כולנו מפחדים ברמה זו או אחרת מן הבלתי ידוע. התודעה האנושית מנסה לשלוט במציאות בה היא חיה, והיא עושה זאת על ידי נסיון מתמיד לארגן את המציאות בקטגוריות מוכרות. הבלתי נודע מאיים ומפחיד אותנו אך האלהי מעצם טבעו הינו הכי בלתי נודע שאפשר

מה שהמחשבה יודעת (וגם זה בקושי) אלו אובייקטים של תפיסה, דברים שקיימים בתוך העולם, אולם הנשגב איננו ’משהו‘ שקיים בעולם, אלא העולם כולו קיים בו, כדברי חז"ל: "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו“ (בראשית רבה פרשה סח פיסקא ט). משום כך נקרא היסוד האלהי במקורות ישראל הקדומים בשם הנפלא "המקום". 

איך תוכל המחשבה האנושית להכיל את מה שהקוסמוס כולו, כולל ממדי החלל והזמן, קיים בתוכו? ואיך תוכל המחשבה להקיף את מה שממלא את כל הדברים כולם גם מבפנים? כי כדברי הנביא ירמיה, היסוד הנשגב לא רק מכיל את העולם אלא גם ממלא אותו מבפנים: "הֲלוֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא, נְאֻם יהוה“ (ירמיהו כג, כד).

היות והמחשבה האנושית לא מסוגלת להפוך את האלהי האמתי לאובייקט של תפיסה, היא מוותרת עליו ונאחזת ביצוגים אליליים, הניתנים לתפיסה. אינני מדבר כאן על רק על הפגאניזם, אלא דווקא גם על הדתות המונותאיסטיות הגדולות. הרי אין זה חשוב מבחינת התודעה אם לאליל שלך קוראים 'בעל' או 'יהוה'. מה שחשוב זה האם אתה עובד אלילים מבחינת רמת התודעה שלך או לא. עבודת אלילים משמעה ההתיחסות ליסוד האלהי כמשהו שנמצא בעולם, כישות, וכאובייקט של תפיסה.

פרצופי האלהות בקבלה

הקבלה היטיבה להבין את המורכבות הזו והסבירה את הדברים כך: 

האחדות האלהית האמיתית הינה מעבר לכל יכולת אנושית של תפיסה. אולם האחד הגדול הזה, בדיוק משום שהוא בלתי ניתן לתפיסה, מייצר לעצמו שלל דמויות, דרכן הוא מתגלה באופן חלקי בתוך המציאות, לא רק כ"המציאות עצמה" אלא ככח הפועל בתוך המציאות. הכוחות הללו הן הספירות וכל מערכת ה'פרצופים' האלוביים שהיטיבה לתאר קבלת האר"י. 

כך למשל נפתח ספר תיקוני זהר: 

פתח אליהו ואמר, ריבון העולמים, אתה הוא אחד, ולא במניין, אתה עליון על כל העליונים, סתום יותר מכל הדברים הסתומים, אין מחשבה שיכולה לתפוס בך כלל. אתה הוא שהוצאת עשרה תיקונים, ואנו קוראים להם עשר ספירות, להנהיג בהן עולמות סתומים שלא מתגלים ועולמות גלויים, ובהן אתה מתכסה מבני האדם…“ 

[במקור הארמי:"פתח אליהו ואמר, רבון עלמין דאנת הוא חד ולא בחושבן, אנת הוא עלאה על כל עלאין, סתימא על כל סתימין, לית מחשבה תפיסא בך כלל, אנת הוא דאפיקת עשר תקונין, וקרינן לון עשר ספירן, לאנהגא בהון עלמין סתימין דלא אתגליין, ועלמין דאתגליין, ובהון אתכסיאת מבני נשא…“]

"אין מחשבה שמסוגלת לתפוס אותך כלל" אומרת ההקדמה לספר תיקוני זוהר, כי המחשבה האנושית מעצם טבעה יודעת לתפוס רק דברים שיש להם גבול. התודעה האנושית יודעת דברים על ידי הגדרתם, על ידי תיחומם בגדר, ואילו היסוד האלהי האמתי איננו ניתן להגדרה ותיחום. עשרת הספירות, מסביר תיקוני-הזוהר, אינן אלא לבושים לאחדות הגדולה: מצד אחד דרך הספירות מתגלה האחד הגדול אל העולמות ומנהיג אותם, ומצד שני דווקא על ידי כך הוא מתכסה ונעלם עוד יותר מבני האדם, הנוטים לחשוב שהספירות הן האלהות.

מעבר לטוב ולרע

למרות שהעולמנו מורכב מחוויות שונות, אותן אנחנו מקטלגים כ‘טוב' או כ‘רע', את האלהים אנחנו אוהבים לזהות עם הטוב. למה? כי זה נח למחשבה האלילית שלנו. בכלל – אלילים נוטים לספק את הצרכים של האגו, וכך גם ”האלהים הטוב“. האגו מנסה לסדר לעצמו את העולם ולהבטיח לעצמו עתיד נעים, בעולם הזה ובעולם הבא. אין בכך אלא משאלת לב, אנושית מאד אמנם, אך לא יותר מזה. שהרי אם העולם כולו חדור אלהות ונמצא בתוך האלהות, אז גם מה שנתפס בעינינו כהתגלמות הרוע אינו אלא מלא אלהות ונמצא בתוך האלהות. 

ביחס לאחדות האלהית הגדולה אין טוב ואין רע. יש רק ”זה". יש מה שנקרא  בתורת הזן ”ככות“ (suchness). 

יחד עם זאת, טוענת הקבלה, ביחס למערכת הספירות יש בהחלט טוב ורע, יש קדושה ויש סטרא-אחרא, אולם זה רק ביחס ללבושים, כדברי תיקוני הזוהר. הטוב והרע רלוונטיים רק ברובד הלבושים בהם מתכסה היסוד האלהי האמיתי מבני האדם. אבל ביחס לאלהות עצמה הכל אחד, וזה כמובן קצת מאתגר את גבולות התודעה. 

המקומות בהם 'אין אלהים‘

כאשר הרוע מתבטא בכל עוצמתו לב האדם זועק בתפילה ובבקשה להצלה, אולם לצערנו הרב – זה לא תמיד עובד. לפעמים באה עזרה, ולפעמים לא. השואה היא הזיכרון הלאומי המטלטל שמזכיר לנו שלא תמיד אלהים מציל את מהמיניו. מיליוני יהודים מאמינים התפללו לאל שלא הופיע ולא הושיעם. כמו ששר לאונרד כהן:

A million candles burning for the help that never came

You want it darker

 לרבים וטובים נסדקה האמונה בשאול השואה: 

"לעולם לא אשכח את הלהבות אשר שרפו לעד את אמונתי", כתב הסופר אלי ויזל על הלילה הראשון במחנה ההשמדה, וביטא בכך את השבר האמוני שחוו יהודים רבים. 

”איפה היה אלהים בשואה?“שואלים רבים, כי התחושה היא שאלהים אכן לא היה שם. אלוהי המאמינים אִכזב ולא ענה על הציפיות. הוא לא הופיע ולא הציל, לא גאל ולא נתן לאוייבים בשיניים כמו שעשה לפרעה ביציאת מצריים. ”האל הטוב“ שהוא האליל המונותאיסטי, לא היה פעיל בשואה. מבחינה זו שם אכן היה מצב של "אין אלהים".

בספרו ליקוטי מוהר"ן מסביר רבי נחמן מברסלב שחוויית הסבל האנושי קשורה למה שנקרא בקבלת האר“י ”החלל הפנוי“ מאלהות. חוויות קשות של ”צדיק ורע לו“, מצבים שנראים לתודעה האנושית כחסרי הגינות מוסרית, כי דווקא מי שהיה טוב כל ימיו סובל יסורים קשים, מבטאות את מרחב התודעה בו אכן ”אין אלהים“. לפי קבלת האר“י אור האין-סוף האלהי פינה את עצמו מעצמו, ויצר מקום פנוי כדי לאפשר את בריאת העולמות. ”החלל הפנוי“ הוא מקום ריק מנוכחות אלהית במובנה הפשוט. רבי נחמן מברסלב סבר ששאלות כמו "איפה היה אלהים בשואה" הן שאלות הבאות מ“החלל הפנוי“ ואי אפשר לתת להן תשובה במסגרת הדת. משום כך ראה הוא בהן שאלות מסוכנות, שעלולות להביא את האדם לכפירה.

כל התירוצים האפולוגטיים שאנשים דתיים מנסים לתת לשאלת הסבל האנושי הגדול אינם אלא קשקוש זול, קשקוש שמנסה להציל בעיקר את כבודם שלהם ולא את כבוד האלהים. בתירוצים קלושים מנסה האדם בעל האידיאולוגיה הדתית לסדר מחדש את עולמו, ולהציל את עצמו מעמידה מאתגרת בפני השוקת השבורה של אי הודאות. 

כך עשו גם רעֵי איוב כשניסו להסביר לו מה ההיגיון הדתי העומד מאחורי הסבל הבלתי מובן שלו. אולם בסוף ספר איוב מתגלה האלהים וטוען שדבריהם דברי הבל. מוטב היה לו שתקו רעי איוב ולא ניסו לתרץ את המציאות בתירוצים דתיים עלובים. יש מצבים שבהם רק השתיקה יכולה להכיל את מה שלא ניתן להיאמר.

"כשהאדם כותב על השואה, הוא לא כותב את המילים. הוא נלחם במילים. כי אין מילים לתאר את מה שהקרבנות הרגישו כאשר המוות היה הנורמה והחיים היו נס" אמר אלי ויזל. 

האדם המצפה לאלהים שיענה על צרכיו מרגיש במצבי מצוקה שאולי בכלל אין אלהים. מה שהוא חווה זה רק סוג של 'חלל פנוי': ריקנות מאיימת. האגו מחפש תמיד אלהים סביר, כזה שיספק לנו עולם טוב ומסודר, עולם בו הטובים מחייכים בשמחה והרשעים חוטפים בראש, אבל האחדות הגדולה של המסתורין האלהי איננה שועה לכך. היא מעבר לטוב ולרע גם יחד. 

בעומק גם ”החלל הפנוי“ הוא תופעה אלהית של מיסתורין. חווייות ה"אין אלהים" יכולות להזמין אותנו להעמקה ולגילוי של דבקות שמעבר ליחסי התן-וקח אותם נוהגים אנשים דתיים לעשות עם האל בכל מיני עסקאות מפוקפקות של קיום מצוות תמורת הצלה מאסון וחיי העולם הבא. דווקא השהיה עם השאלות הגדולות של אי-ודאות יכולה להוליך את האדם לדבקות במיסתורין הגדול של ההויה, מעבר למושגי הטוב והרע ומעבר ליש ולאין.

לכן עניתי באותו פאנל לשי אביבי: 

יש אלהים וגם אין אלהים. הכל נכון באותה המידה. מה שחשוב הוא שאת הנשגב ניתן לפגוש, ניתן לאהוב, ואף ניתן להיות עמו בדבקות ובקשר. זהו חלק משמעותי בחיי, ובמובן זה – פגשתי את אלוהים.