ראש השנה ויום כיפור: הימים הנוראים הנפלאים!

אנחנו לא אוהבים ששופטים אותנו. כשמתייחסים אלינו במידת הדין זה מרגיש לנו כאילו לא אוהבים אותנו. כי את האהבה אנחנו נוטים לזהות עם תחושה של חסד, לא של דין. אבל למען האמת, כולנו גם יודעים שלפעמים האהבה האמיתית, וזו העמוקה דווקא, לובשת צורה של דין, ולא של חסד.
כך למשל נוהג כל הורה כאשר הוא מבחין בכך שילדיו איבדו את המרכז שלהם ולכן התנהגותם מבולבלת. הוא לא מאפשר להם לעשות את מבוקשם ( – כמ להישאר ערים ועצבניים עד מאוחר לאכול עוד ועוד ממתקים לצאת עם "חברים" מסוכנים לנהוג ברכב לפני שיש לילד רישיון – הכל לפי גיל הילדים). הורה אוהב מיצר לפעמים את צעדיהם של ילדיו וקורא אותם לסדר. מחזיר אותם למרכז של עצמם.

אותה "קריאה לסדר" היא אנרגיה של ספירת הדין (במונחים קבליים), אבל היא יכולה להיות מלאה באהבה. זו אהבה חדה, אהבה שאיננה מוכנה להניח למושא אהבתה להתדרדר. היא חייבת לנקוט עמדה – גם אם זה לא ממש נעים לה – לטובת מושא האהבה – לטובת הנאהב.

למעשה – כל מי ששכר אי פעם את שירותיו של מאמן אישי הוציא כסף מכיסו כדי להביא אל חייו ביטוי של אהבה-בדרך-הדין. מאמן שטופח לך על השכם כל הזמן ואומר לך תמיד שהכל בסדר ואין לך מה לדאוג, איננו עושה את עבודתו. כשאנו שוכרים מאמן אישי אנו מבקשים שיחזיק אותנו קצר, שיעזור לנו לחדד את עצמנו, להתפקס על מטרותינו ולא לבזבז זמן יקר של חיים בבלבול ובחוסר מיקוד. מי שעבד עם מאמן טוב יודע איזו מתנה נפלאה זו, כשיש מישהו שמתוך שאכפת לו מאתנו, ולשם טובתנו, איננו מניח לנו להתחמק מלקחת אחריות, או להתעצל בהגשמת מטרותינו. הביקורת של מידת הדין של המאמן היא מתנה יקרה מפז – כאשר באמת אכפת לו מאיתנו, כאשר הביקורת לא באה מטינה או שנאה אלא בעצם היא ביטוי של אהבה.

חידוד של אהבה ב "ימים הנוראים"ראש השנה ויום כיפור נחשבים לימי-דין. כל מי שנחשף לטקסטים של הפיוטים הנהוגים במחזורי התפילה, מכיר את המזמורים שבהם לעתים כל שורה מסתיימת במילה "דין" או מתחרזת בה. אך מידת הדין שמתבטאת בימים הללו איננה נובעת מחוסר אהבה. להיפך!

לוח השנה היהודי מזמין את האדם להתחיל את השנה מתוך מיקוד והתפקסות מחודשת, וכדי לעשות זאת הוא מזמן את כוחה הבונה והמחדד של מידת הדין.
אם השנה החדשה דומה לציור שאנו עתידים לצייר בכל יום ובכל שעה בהם אנו חיים – כי אז ראש השנה ויום הכיפורים דומים לתהליך החידוד של העיפרון לפני תחילת העבודה על הציור עצמו. אם לא היה לנו מחדד – הציור היה יוצא מטושטש ובעל איכות נמוכה. מתנת החידוד היא מתנה של אהבה.

מי שמגיע לימים הנוראים עם עצבות ופחד בלבו, דומה לילד שמפחד מהמקלחת. כי זה לא רק שתהליך הניקוי חשוב הוא לנו, אלא שהמקלחת היא גם כייף לא רגיל. ואכן אנחנו יכולים להתייחס לימים הנוראים כמו אל מקלחת שכזו, שגם יכולה לנקות אותנו אבל היא גם פשוט תענוג לנפש. היכולת להתחדד, להשתחרר מטעויות, לברר לעצמי את נתיב חיי היא תענוג שנחווה כמו הורדת מעמסה כבדה מהגב. ולכן חלק ממצוות החג של ראש השנה זה לשמוח, לאכול טוב ולחגוג, כדברי ספר נחמיה על אודות ראש השנה (פרק ח', פסוק י'): "… לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַּקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לו,ֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינו, וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת יְהֹוָה הִיא מָעֻזְּכֶם".
ראש השנה בקבלת האר"י
הרשו לי לנסות ולומר כמה מילים על משמעותו של ראש השנה בקבלת האר"י. הדברים עלולים להיות מסובכים מעט, אך אנסה לפשט זאת ככל הניתן.
בקבלת האר"י נחשב ראש השנה כיום מיוחד, משום שבו מתחילה התפתחותה של השכינה כהופעה אלהית-נקבית בעלת עוצמה משל עצמה, עוצמה שאיננה תלויה בחסותו של הצד הזכרי. תהליך זה נקרא בקבלת האר"י – "נסירה".

התפתחותה של השכינה כהופעה אלהית עצמאית, מתרחשת על ידי התעצמותו של הפן הזכרי הפנימי שבה, עד שהיא הופכת לבלתי תלויה בזכר החיצוני לה. ממש כשם שבעת התפתחות התנועה לשחרור האישה סגלו הנשים הפמיניסטיות לעצמן סממנים רבים בעלי אופי זכרי יותר, כחלק ממהותן שלהן וזכו על ידי כך לעצמאות מתלותן בזכר החיצוני. ממש כך קורה הדבר גם ב"עליונים". השכינה מתנתקת מהפן הזכרי של האל, על ידי כך שהיא מפתחת כיוונים פנימיים שלה, בעלי אופי זכרי פנימי.

אך מי היא השכינה? אחד המובנים החשובים של מהותה של השכינה היא היותה "כנסת ישראל", כלומר – השכינה זה אנחנו. השכינה נקראת בקבלה גם "כנסת ישראל" – כלומר היא מהווה את כינוס כל נשמות בני ישראל (שאני רואה אותם כבני האדם אשר העניין האלהי נוגע בלבבם, ולא כ"יהודים" דווקא). אם כך – ראש השנה הוא הזמן שבו השכינה מפתחת עצמאות, שבו אנחנו – גברים ונשים כאחד – אמורים לפתח את הפן הזכרי הפנימי שבנפשנו, ולאפשר בכך את צמיחת קומתה של השכינה. וכיצד אנו עושים זאת? על ידי יצירת בהירות פנימית של "לשם מה אני חי".

מי המלך שלי?

הצד הזכרי במציאות קשור למציאת כיוון. הוא מתביית על מטרות ומוצא את דרכו אליהן. הצד הנקבי הוא מעגלי יותר, ואין הוא עסוק במימוש מטרות, אלא באיכות זרימת האנרגיה בכל רגע נתון. בראש השנה אנחנו נקראים להתבונן על עצמנו ולשאול "מי הוא המלך שלי"? כלומר – "מה מולך עלי?". יש מי שהמדיה שולטת עליו, יש מי שנשלט על ידי כסף, יש מי שהתמכרויות שונות שולטות עליו – התמכרות לסיגריות, לאלכוהול, לסמים, לקניות או למין, ויש מי שמתמכר בכלל לסמכות בעלת השפעה גורפת. ראש השנה נחשב כ"יום המלכתו של המלך העליון" – זהו היום שבו אנו ממליכים עלינו את האלהים – אם אנו עושים את העבודה באמת. וכדי שנהיה באמת ראויים לכך שאלהים ימלוך עלינו, עלינו להשתחרר מכל תלות או התמכרות אחרת. רק אדם חופשי, רק מי שהוא בן חורין באמת, מסוגל לומר שאלהים הוא מלכו האמיתי, אך לרובנו יש שליטים אחרים. לכן בראש השנה אנחנו נקראים להשתחרר מהם – להשליך את זכרם כפרורים לדגים בתשליך – ולהגיע למצב שבו אנו מקבלים עלינו מלכות שמים – במקום כל מלכות בשר ודם. קבלת מלכות שמים באמת היא תהליך רב רושם בנפש האדם. היא נחווית כשחרור אדיר ממדים – שחרור מכל עבדות ומכל התמכרות. אך כדי לעשות זאת עלינו באמת לעצור רגע ולשאול את עצמנו מה חשוב בחיים? לשם מה אני חי ( – כלומר: מה שולט בחיי? מה "מולך" עלי?). מציאת הכיוון בחיי מאפשרת לי להשתחרר מהעבדות, ומאפשרת לי לצמוח כבן חורין. וכשזה קורה לי "למטה" – אומרת הקבלה – זה מתרחש גם ב"עולמות העליונים".

ראש השנה אם כן הוא יום החידוד. יום מציאת הכיוון והבהירות של מה חשוב בחיי ולשם מה אני חי. אך לאחר שמחדדים את העיפרון צריך לנקות את השטח מפסולת החידודים – וכאן מגיע תורו של יום כיפור, לאפשר לנו לנקות את השטח מכל הדברים הבלתי נחוצים ("החידודים") שסחבנו איתנו כאשר מטרת חיינו לא היתה ברורה לנו. לכן קודם ראש השנה ליום כיפור. קודם מחדדים את העיפרון, אחר כך מנקים את השטח, ואז מתחילים, באמת – לצייר את האמנות של השנה הבאה.

שתהיה לכולנו שנה חופשית משעבודים, וממילא מלאה בשמחה.