בניין קהילה רוחנית

בניין קהילה רוחנית כמעשה אומנות טרנספורמטיבית

אוהד אזרחי. מאמר לאתר "מהות החיים", אפריל 2008.

אומנות טרנספורמטיבית היא אומנות שמה שחשוב בה הוא תהליך הטרנספורמציה אותו עובר האמן היוצר תוך כדי תהליך היצירה, כמו גם האופן בו משפיעה היצירה על מי שחווה אותה והאפשרות שהיא מקנה לו לעבור טרנספורמציה רוחנית.

התוצאה, או המוצר, אינם עומדים במרכז החשיבות אלא האמן היוצר ומי שאיתו הוא מתקשר דרך מתת היצירה.

במובן זה – גם חיי קהילה רוחנית הם סוג של אמנות טרנספורמטיבית.

קהילה איננה מוצר מוגמר. תמיד היא זקוקה לחיזוק ולהעמדה מחודשים, שכן אחרת כוחות הפירוק יגברו בה על הכוחות המאחדים. האנתרופיה תגבר על הגרביטציה. לכן קהילה היא תהליך, ולא תוצאה.

קהילתיות רוחנית אמיתית היא תהליך מתמיד, שבו יכול הפרט לעבור טרנספורמציה עמוקה, מחשד לאמון, ומפחד לאהבה. אבל תהליך זה לא קורה מעצמו. ללא תשומת לב מתמדת והשתתפות מתמדת ביצירת האהבה, ובבחירה באמון, יגברו בכל קבוצת אנשים הכוחות המפלגים. כל גוף המונח לנפשו ביקום הזה מתפורר בכוח חוק האנתרופיה. כדי לגבור על כוחות הפירור, הפירוק והפירוד יש לבחור ללא הרף, שוב ושוב, ובאופן יצירתי ומתחדש, בלהשתתף בתהליך ההתאחדות. יש לבחור באהבה.

tree of life S (C)כוח החיים, או עץ החיים, הוא כוח מאחד. כל גוף חי פועם ברצוא ושוב, מצרף אליו ללא הרף יחידות קטנות יותר לכדי האחדות האורגאנית המכלילה יותר שהוא עצמו מהווה, ומנקה מעצמו מרכיבים שאין הוא יכול לאחדם עוד. כשנובל עץ החיים והכוח המאחד חדל מלפעול – הגוף נכנע לכוחות המפוררים הפועלים בו ללא הרף, האחדות נפרמת והיסודות שבים למקורותיהם הפשוטים יותר. תהליך ההתפוררות מתחיל מיד עם מות הכוח החי והמאחד, שהוא המסתורין הגדול ביותר ביקום, והוא הולך ומתגבר עם הזמן.

קהילה, או שבט, היא אורגניזם חי הדורש הזנה וטיפוח, והיא יצירה אמנותית המחייבת את נוכחות האמנים באופן מתמיד. שאם לא כן יפעלו בה לבדם הכוחות המפוררים הקיימים תמיד, יגבירו את החשד על פני האמון ואת הפחד על פני האהבה, ויפוררוה מייד.

קהילה היא יצירת אומנות טרנספורמטיבית, כי כדי לקיים אותה על היחידים לבחור בטרנספורמציה אישית עמוקה, יום אחר יום, מחדש.

הכוחות המפוררים קהילה הם הקולות הקוראים לכל פרט בה לעשות לצורך עצמו, ולחשוד בכל האחרים, כפרטים או כקבוצה, שגם הם עושים, או מתכוונים לעשות לעצמם, בגלוי ובסתר. אין להכחיש קולות אלו. הקולות הללו הם חלק מהמרקם האנושי, חלק מהטבע האנושי, שעלינו לעבוד איתו, ולא להכחיש אותו. במקום זאת עלינו לערוך בו טרנספורמציה אומנותית.

אמנות בניית הקהילה תלויה במידת הכנות, הפתיחות, היצירתיות וההומור בה אנו יודעים להתייחס לאותם קולות של חשד ופירוד. ביטויים במסגרת החברתית הנכונה, ראייתם מתוך פרספקטיבה גבוהה יותר והיכולת לצחוק על עצמנו כשאנו לכודים באותם "מוחין דקטנות" מהווים מערכת של ניקוי וניקוז רעלים, המבטיחה את חייו של הגוף החי. עלינו לזכור כי הגוף החי מייצר רעלים כל הזמן ללא הרף, ואין לתמוה על כך, יש רק לדעת כיצד לנקזם ולהוציאם החוצה ולא לקבור אותם בתוך הרקמות החיות. כאשר נותנים מקום לצללים לעלות, אך גם מקבלים אותם בפרופורציה ומוכנים להתייחס אל עצמנו בהומור, יכול להיות להם גם תפקיד חשוב ומבריא. קריאת התגר של האינדיבידואל על הקולקטיב יכולה לרענן, לאפשר בחינה מחודשת של הקהילה את עצמה ולפתוח דרכים חדשות ומבריאות עבורו ועבור אחרים.

אך מהו הכוח המאחד בקהילה? הכוח המאחד באמת הוא הגעגועים למשהו שגדול יותר ממני לבד. האינדיבידואל חי בפרדוקס מתמיד. מצד אחד הוא מגן ללא הרף על גבולותיו, ומנסה לשרוד, אך מצד שני הוא כמהָ בכמיהה עמוקה לוותר על כל אותם גבולות המגדירים אותו כישות נפרדת ולחזור לאותה אחדות אוקיאנית עם הכל, זו הזכורה לו מהרחם מבחינה פיזית, וזו הזכורה לו מן הבחינה הרוחנית עוד מלפני ירידתו אל הרחם. אותה שאיפה להתאחדות היא אהבה, כי אהבה היא הרצון להיות אחד עם (בן זוג, נוף, מזון, חברים, מוזיקה, חכמה, קהילה או אלהים). האהבה, הכיסופים והגעגועים לאחד הגדול שמכיל אותי בתוכו הם כוחות אמיתיים שפועלים בניגוד לחוקי האנתרופיה. חוקי האנתרופיה מפרקים, וחוקי האהבה מאחדים[1].

בחירה באהבה היא בחירה אקטיבית, וכמוה כבחירה בחיים. כוחות הפירוד הפועלים בנו סוברים שהבחירה בהישרדות בכל מחיר היא הבחירה בחיים, ושהבחירה באהבה, בנאמנות, ביושר ובאמת היא אולי נחמדה כל עוד אין היא עומדת בניגוד לצו ההישרדותי, אך כאשר עומדת היא בניגוד לאותו אינסטינקט קדום – הבחירה בחיים היא הבחירה בלשרוד, ולא בלאהוב.

אך לא כך הוא. מיליונים של אנשים עשו כל שביכולתם כדי לשרוד. הם טרחו ועמלו, וכשהיה בכך צורך גם רימו ושיקרו, ודרכו על אחרים. מה נשאר מהם? שום דבר משמעותי. רק מעטים בחרו באהבה. מעטים בחרו בעת מצוקה לפעול באופן הנוגד את אינסטינקט ההישרדות שלהם כפרט, והניחו ללבם להוליך אותם בעקבות הכיסופים העמוקים שלו לבחירה גדולה יותר – בחירה באהבה. גופם אמנם נגוז (כמו גופם של הצרים אותם, וכמו מה שממילא היה קורה גם להם שנים מספר לאחר מכן), אך רוחם חיה.

אני רוצה לספר על איש אחד כזה: האב מקסמיליאן קוֹלְבֶּה.

את הסיפור שמעתי מהאמן הפולני הזקן מריאן קולודזיאג', בעיירה אושבינצין (הידועה לשמצה בשמה הגרמני – אושוויץ). מריאן היה איש המחתרת הפולנית ולכן נאסר באושוויץ מיד עם הקמת המחנה, יחד עם אנשי  האינטליגנציה והכמורה הפולנית, שבכולם ראו הנאצים סיכון.

"פעם אחת" סיפר לנו מריאן "ברחו שלושה אסירים מן המחנה. הנוהג היה שכשאסירים בורחים מתנהל אחריהם מרדף, ובינתיים כל יום מוציאים הנאצים להורג את אותו מספר אסירים מאלו שנותרו, עד שהללו שברחו יתפסו. וכך קרה שבמסדר הבוקר הקאפו בחר שלושה אסירים באופן שרירותי ואמר להם – אתה, אתה ואתה – תצעדו קדימה. אחד מן הנידונים החדשים למוות החל לבכות ולבקש רחמים. הוא טען שיש לו אישה וילדים מחוץ למחנה והתחנן שלא יהרגו אותו. זה היה חסר סיכוי, כמובן. אבל אז צעד האב קולבה קדימה ואמר לקאפו – תהרוג אותי במקומו. אני נזיר ואין לי משפחה. קח אותי במקומו. בדרך כלל במצבים כאלו היה הקאפו לוקח גם את המתנדב ומוציא גם אותו להורג יחד עם האחרים. אבל בפעם הזו קרה נס. הקאפו הקשיב. האסיר שהתחנן על נפשו ניצל (והוא באמת שרד את כל ימי המלחמה וחזר אל משפחתו), ואת האב קולבה לקחו למות. אך במקום להרוג אותו בירייה החליטו להרעיב אותו למוות. הוא נכלא בצינוק תת קרקעי ללא אוכל ומים. לאחר שבועיים, כשבאו הנאצים לבדוק מה מצבו, הם גילו שהוא עדיין חיי והזריקו לו רעל לווריד כדי לחסלו". האב קולבה מת. הוא לא בחר בהישרדות, כי הוא בחר באהבה, אבל מריאן סיפר שמאותו יום כל האווירה במחנה האסירים השתנתה: "האב קולבה הזכיר לנו שיש עוד דבר כזה שנקרא 'אנושיות', למרות כל הסבל וההשפלה, לאנשים נדלקה תקווה בעיניים, והם החלו להתנהג אחד לשני אחרת".

אז מי שרד? האב קולבה שבחר באהבה או אלו שעמדו לידו במסדר ובחרו לשתוק?

האב מקסמיליאן קולבה מן המנזר הפרנציסקני של אושבינצין בחר באהבה. הוא הרגיש שהוא ואותו אסיר אלמוני שאת חייו הציל – אחד הם. הוא חש ששניהם יחד הינם חלק מאותה אחדות גדולה שקוראים לה אלהים, ובאחדות הגדולה הזו הוא בחר. גופו הפך לאפר אך רוחו חיה וקיימת. הכנסיה הכריזה עליו כקדוש ועד היום בתא הצינוק שבו גווע למוות דולק נר תמיד. בכל פעם שאני מגיע לאושוויץ אני הולך להתפלל גם שם.

זה אמנם מקרה קיצוני, ובחרתי בו כי אני כותב את המאמר הזה בערב יום השואה, אבל אותו כלל תקף גם במקרים יותר פרוזאים ששייכים לאמנות חיי הקהילה ביום יום. לאותה אמנות טרנספורמטיבית, שכל חבר קהילה לוקח בה חלק אם הוא בוחר לחיות מתוך אמון, למרות שיש בו גם קולות של חשד, מתוך שקיפות למרות שיש בו רצון טבעי להסתיר ואף לשקר, ומתוך אהבה למרות שיש בו פחד מפני האהבה הזו, שעלולה אכן להוביל לאבדן הזהות העצמית של האגו, אך עשויה גם להוליך את לבבו לעץ החיים שמעבר לחיי האגו האינדיבידואלי.

האגו האינדיבידואלי סופו שימות וישחק. זה רק עניין של זמן. יום קודם או יום אחר כך. אין לזה חשיבות מיוחדת במינה. מה שיש לו חשיבות הוא מה עושים בינתיים, והאם יש בנו את האומץ לבחור לחיות מתוך מוחין דגדלות. כלומר – לחיות גדול. לחיות כאהבה.

כשבוחרים כך – החיים יחד הופכים לתהליך מתמיד של טרנספורמציה. הקהילה מתגלה לא רק כמשהו נוח שמציל אותי לפעמים מן הבדידות, אלא כיצירת אמנות ממש. אמנות חיה. אמנות טרנספורמטיבית.


[1] דרך אחרת בה מוצאים בני אדם את היכולת להתאחד היא כאשר מישהו אחר תוקף אותם מבחוץ, והוא זה שמגדיר אותם כקבוצה. או אז באה ההתאחדות כקהילת מצוקה כמענה לכוח המתקיף. במצבים כאלו הקהילה משרתת את ההישרדות, ואז אין ממש צורך לבחור באהבה כדי להיות באותה קהילה, כי הבחירה היא בחירה בהישרדות ונובעת מפחד ולא מאהבה. הציבור היהודי במדינת ישראל, למשל, "נהנה" מכך כבר שנים רבות. אין הוא נזקק לעסוק ממש בשאלה של מה מאחד אותו ומפני מה כל פרט בו בוחר להיות חלק מן הקבוצה, כי ה"אויבים" הצרים עליו מבחוץ מגדירים אותו כקהילת הישרדות. ביום בו יפסק הסכסוך עם הערבים יאלצו היהודים לבחור אם להיות אכן בנים לאותה קבוצה, ויתכן מאד שאין מספיק כוח חיים פנימי בעם היהודי-ישראלי שיש בכוחו לאחד כיום את כל החברים בו. אולי אפילו לשם כך חשוב לחלקים מסוימים בעם לדאוג לכך שלא יהיה שלום עם הערבים, שלא יפסק האיום, כי אז, כך הם יודעים, תהיה "התבוללות", כלומר כוחות האנתרופיה המפוררים את העם מבפנים יגברו על האהבה שלנו להיות יחד.