פעילות בשלושה שלבים ברצועת עזה – לקראת חזון שלום גדול

חזון ותיקון למזרח התיכון

"ימין ושמאל תפרוצי" (מתוך פיוט "לך דודי") – מעבר לימין ולשמאל גם יחד.

אוהד אזרחי. נכתב בינואר 2009 , בעת מלחמת עזה.

אני יודע שכל מה שאכתוב עכשיו ישמע מטורף לרבים מן הקוראים.

לכן עלי לצטט את החכם הסיני צ'ואנג טסה שאמר: "הנה אשמיע לך דברים מטורפים. אתה – הקשב להם הקשבה מטורפת". וכן את הרצל – המטורף עם הזקן הארוך מבאזל – שהאמין שניתן להציב חזון "בלתי הגיוני" אך הכרחי, ואמר כידוע ש"אם תרצו – אין זו אגדה".

אז מה צריך לעשות?

  1. צעד ראשון: התנצלות ולקיחת אחריות מהצד הישראלי על העוולות שנעשו ליושבי הארץ הערבים בשם הצורך האקוטי "להציל את העם היהודי". די לטאטא מתחת לשטיח ולשקר לעצמנו ולאחרים. הם עשו לנו עוולות, נכון, ואנחנו לא צדיקים תמימים. טעינו, היינו לחוצים, חשבנו שכולם רק רוצים להשמיד אותנו  – והיטלר עזר לנו לחשוב ככה – ולא שמנו לב שאנחנו באים לא לארץ ריקה אלא לארץ עם אנשים, וכפרים וערים ועם שחי בה ויש לו אפשרות אמיתית להתפתח בארצו – ממש כפי שירדן התפתחה לה למדינה חביבה ביותר ללא עזרת היהודים. היינו יהירים, עיוורים, ועשינו מלא טעויות. סליחה. עכשיו – אנחנו רוצים לתקן זאת ביחד.
  2. חשיבה על הטוב הכללי, שלנו ושלהם ללא הבדל. וזה אומר לצאת בהודעה ברורה לפלסטינים שאנו באמת מעוניינים גם בטובתם. שהאכפתיות שלנו לא נגמרת בגדר או בהבדלי לאום ודת. אנו חפצים בטוב הכללי – לכל העמים היושבים כאן. ללא הבדל. כמובן – כדי להגיד את זה – צריך שינוי בחינוך בצד הישראלי. שינוי עמוק, שינוי מהערך הנפשי של "העיקר שלא תצא פרייר", או "אל תהיה תמים כי ידפקו אותך", שינו שיוליך לחשיבה לא רק על עצמנו אלא על הטוב הכללי (הכולל כמובן גם אותנו בתוכו).
  3. הצבת חזון בהיר וחדש: "הפדרציה של המזרח התיכון". הציונות מיצתה את עצמה בהבאת העם היהודי לציון, וכיום אין לה אופק חדש שיבטיח שלום ושגשוג ללא סבל ודיכוי של אחד הצדדים. לכן – יש להסתכל נכוחה על המצב הכללי, ולקרוא לכינונו של מזרח תיכון חדש, אבל באמת חדש. הציונות בנתה את עצמה על רעיון "מדינת הלאום" שרווח במאה הי"ט באירופה. היום צריך אופק גדול יותר מאופק מדינת הלאום. המזרח התיכון הוא באמת מרחב גיאוגרפי אחד, והגבולות המדיניים החוצים אותו הינם מלאכותיים, ונקבעו בעיקרם על ידי המנדט הבריטי + תיקונים.
  4. לכן – עלינו לשאוף לביטול המדינות כולן אל תוך פדרציה גדולה יותר, המכילה אותן בתוכה, כמו האיחוד האירופי או אפילו ארה"ב של אמריקה. עד שיצטרפו אלינו גם ירדן, עירק סוריה ולבנון, בואו נתחיל מישראל ופלסטין. אני יודע שזה מאתגר אפילו ברמה תיאורטית. הפנטזיה הישראלית הקלאסית מתנפצת אל מול המחשבה הזו. הפנטזיה של לחיות פה בנחת במדינת העם היהודי, כשערביי ישראל עושים חומוס טוב ולא מתרבים יותר מידי, והפלסטינים פשוט מתאדים להם באופן כלשהו ומפסיקים להציק לנו כל הזמן – מהפנטזיה הזו אנחנו חייבים להתעורר. ויש לומר בכנות רבה: ההתעוררות הזו היא ממש התעוררות רוחנית. היא כמעט הארה בסדר גודל לאומי – היא כרוכה בגילוי המדהים של קיומו של האחר, ובגילוי המדהים עוד יותר שהוא ואני איננו נפרדים באמת, ולעולם לא יהיה לי טוב באמת כל עוד הוא סובל, ולהיפך, כי אנחנו חלק מרקמה אחת של מציאות.
  5. אך כשם שישראל צריכה להקיץ מהחלום הילדותי שלה, כך גם הפלסטינים. לא רק שעליהם להבין – ונדמה לי שבעומק הם כבר הבינו – שהיהודים פה לא כדי ללכת, אלא שעליהם לעבור תהליך עמוק של התפתחות כדי שניתן יהיה לצאת לקראת מימוש החזון של הפדרציה של המזרח התיכון:
  6. כל עוד מיעוטים בחברה הערבית אינם זוכים לקיום של כבוד, אין כל סיבה שישראל תסכים לוותר על התבצרותה בעצמאותה ולהשתלב בפדרציה שבה כמובן הרוב הדמוגרפי יהיה ערבי והיהודים יהיו מיעוט. החברה הפלסטינית חייבת להסכים להיפתח ולהתפתח אל השונה, ולא להלחם בו. וזה אומר למשל מתן שוויון זכויות מלא לנשים, בכל מובן, וכן להומוסקסואלים, כמו גם למיעוטים דתיים, לאופוזיציה רעיונית, וכדומה. לשם דוגמה: אישה בי-סקסואלית חד-הורית ובעלת דעות פוליטיות "מוזרות" צריכה להיות חופשייה לחיות בפלסטין ולא להירצח, לעבוד, להתפרנס ולהביע את דעתה בחופשיות – כפי שזה קורה בישראל, ובכל מדינה דמוקרטית מתוקנת אחרת (וכמובן – יש מקום לשיפור גם "אצלנו").
  7. ii.      לשם כך צריכה להיות מטמורפוזה בחינוך לערכים בחברה הפלסטינית. שינוי עמוק שיחנך דורות חדשים לשאיפה כנה לאהבת האחר, להקשבה לשונה, ולחיים של שלום שאיננו כרוך ב"נקמה ביהודים", לפלורליזם, דמוקרטיה וחופש הבחירה של הפרט.
  8. iii.      למה שהם יעשו את זה? כי גם הם יבינו שאין להם עתיד בתוך הגבולות הצרים של עזה או הגדה, ושכדי לצאת מהכלוב המגוחך הזה עליהם לשכנע את מי שמחזיק את המפתחות, שזה ישראל, שהם לא חיה מסוכנת, ושניתן באמת לחיות יחד בלי רובים. אני מאמין שהפלסטינים הם בני אדם שכמו כולנו – לא מעונינים לחיות באימה, ושואפים לחופש יצירתיות ואהבה. בסופו של דבר יגברו בהם קולות הטוב. אך לשם כך עלינו לא לשתף פעולה עם הנטיה האחרת – הנטיה לטרור.

ולכן, תוך כדי שאנו מודיעים מראש על חזון חדש, שבו אנחנו לוקחים סיכון גדול, ובאמת מציעים משהו שיכול לעשות טוב לכולנו, אנחנו יכולים לומר לעזתים: דווקא משום שאנחנו אוהבים אתכם – איננו מוכנים לתת לכם להתנהג מולנו בגועליות ונבזות. אתם בני אדם, אנחנו בני אדם. אנחנו מוכנים לצעוד אט אט לעבר אמון כה גדול עד שנוותר על ההתבצרות שלנו בעצמאות אותה השגנו בעמל רב, אבל ! – מי שיבחר להלחם בנו – יקבל תשובה ברורה: חיינו אינם הפקר, כשם שחייכם אינם הפקר. ואם במלחמה עסקינן – כאן באה דרך הפעולה המשולשת אותה לימד הבעל שם טוב כדרך עבודה פנימית בעלת שלושה שלבים – הכנעה, הבדלה והמתקה. וזה די דומה לפעולת בעלות הברית כלפי גרמניה הנאצית בימי מלחה"ע השניה ואחריה, עם תכנית מרשל:

הכנעה: להיכנס לעזה או לכל מקום שלא בוחר בדרך השלום, ולהכניע אותו לחלוטין.

הבדלה: להבדיל בין אזרחים שוחרי שלום ובין הגורמים המתסיסים למלחמה. ממש כשם שנעשתה הבדלה בין סתם גרמנים ופולנים לבין גורמם נאצים באוכלוסיה, וכל מי שיד ורגל לו באידיאולוגיה של רצח והשמדה. למצות את הדין עם מנהיגי הטרור והרוצחים.

המתקה: לאחר מכן – הזרמת אנרגיה מרובה של אהבה ואכפתיות אל הרצועה, בצורת כסף ושאר פעולות ריפוי ושיקום, מצד ישראל ומצד אומות העולם, כדי לגדל שם דור שוחר שלום, שמוכן ללכת יד ביד איתנו אל מחוץ לכלא של הרצועה, לקראת כינון פדרציה יהודית-ערבית של המזה"ת.

הכיוון הזה איננו ימין ואיננו שמאל. עליו נאמר בפיוט "ימין ושמאל תפרוצי". הוא מציב אתגר לשני העמים, אתגר לאומי שנובע מהבנה של תהליכים בפרט. אתגר של צמיחה רוחנית ותרבותית לכווווולנו.

היום מה שישראל עושה זה משהו שלא יוליך לשום פתרון, כי אין לה את אופק ההמתקה. היא רוצה להכניע את הפלסטינים, ולהישאר בשלב ההכנעה, אבל כולנו יודעים – מה שרק מוכנע, בסופו של דבר פורץ החוצה בקיטור רב. לכן הפעולה של עכשיו רק זורעת הרג, ולא תביא לתיקון. עלינו להרים ראש ולחשוב רחוק – להציב חזון טוב ונכון לשני העמים, לכל העמים – ולאדמה השסועה הזו, שפצצות רבות מידי כבר נקבו חורים בליבה.