ממך אליך אברח

אנחנו בוינה. יש קפה טוב, שטרודל עם קצפת חבל"ז, וארכיטקטורה מפוארת, וזמן איכות של דון ושלי זה עם זו, בין מסעותינו השונים בעולם (מחר היא ממשיכה לביקור בניו יורק ואני חוזר ארצה). לא מעט אנשים מבקשים שאעשה להם קריאות, קריאה בכפות הידיים או בקלפי ברסלב, והשמועה עושה לה כנפיים. אני מרגיש פה קצת כמו רספוטין, בפרט כשאישה אחת רוסיה מאד ועשירה מאד החליטה לארח אותנו בסויטה במרכז וינה העתיקה. זה קצת מצחיק איך דברים מתגלגלים בקסם.

אבל מה? אני מתגעגע לתת את השיעור שלי על פרשת השבוע ברמת גן…. הפרשות של עכשיו מלאות כל כך בסימבוליקה פסיכו-מיסטית חשובה ויש לי כל כך הרבה מה לומר עליהן, שזה מצחיק שדווקא עכשיו אני לא אתכם, בארץ האינטנסיבית שלנו, לומד את הפרשה.

"ויקץ יעקב משנתו ויאמר מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמיים" כך אמר אבינו יעקב בפרשת השבוע שעבר. והוסיף "אכן יש הויה במקום הזה ואנכי לא ידעתי". והלא כך הדבר תמיד. כשאנחנו מתעוררים סוף סוף משנתנו הקיומית (אם אכן אנו מתעוררים…) אנחנו מגלים פתאום שבשביל לגלות את האלהים אין צורך ללכת לשום מקום אחר. כי המקום הזה, זה שאני נמצא בו ברגע זה, הוא עצמו נורא עד מאד. הוא עצמו בית אלהים, אלהים שוכנת בו ללא הרף. וזה, הרגע הזה, הדבר הזה שאני עושה עכשיו (מקליד על המקלדת בחדרי בוינה, למשל) הוא הוא שער השמיים. אין צורך ללכת רחוק כדי לחפש את שער השמיים. הוא תמיד פה. בדיוק במקום בו אני נמצא ברגע זה, רק שאנחנו ישנים ולא שמים לב. עפעפינו סגורים ולבנו ערל. האמת העירומה יכולה לחלוף על פנינו מבלי שנבחין בה כלל. לכן מה שצריך זה "רק" להתעורר ולראות, להווכח, שכך הוא. הרגע הזה הוא רגע קדוש, המקום הזה עצמו הוא בית אלהים ואנכי לא ידעתי.

וכך מסופר שפעם אחת בא חסיד אל רבי שמחה בונם מפשיסחא. החסיד בא ממרחקים כדי לראות את הרבי, והרבי פגש אותו לשיחה אישית ושאל אותו "אמור לי יקירי, לשם מה באת אלי?" – "באתי כדי לחפש את השם יתברך" ענה החסיד בתום לב.  "אם כך" אמר הרבי "הרי שבאת לחינם!". והוסיף "לא היית צריך לטלטל עצמך ממרחקים כל הדרך עד אלי כדי לחפש את השם יתברך, הלא נאמר 'מלא כל הארץ כבודו'…. אלינו בא אדם כדי לחפש את עצמו!..".

וזה אכן מה שיעקב הולך לעשות בפרשות הללו של ספר בראשית, גם אם הוא לא לגמרי מודע לתהליך הגדול שהוא נמצא בעיצומו: הוא הולך לחפש את עצמו. יעקב הולך לחרן – למקום 'חרון אף של מקום', כלומר אל מחוזות הצל. הוא בורח מאחיו התאום, שמסמל את דמות הצל שלו עצמו, אבל כמו בשירו הנפלא של רבי ישראל נג'ארה "ממך אליך אברח", הוא בורח מהצל של עצמו – אל מחוזות הצל של עצמו – בהם הוא עתיד לפגוש את הדימויים הכי מפחידים של עולמו הפנימי – כשהם מגולמים בלאה. אישה שמזכירה לו קצת את אמו, ממנה הוא מנסה גם כן לתפוס קצת מרחק, ובעיקר אישה שדוחה אותו ונראית לו 'מכוערת' משום שהיא מסמלת לו את צדדי הצל מהם הוא מנסה לברוח. יעקב מנסה להתחבר עם רחל, שמסמלת לו את כל מה שנראה לו חמוד וחביב ויפה, אבל זה לא הולך לו, כי עליו לגלות את עצמו לעומק, ולשם כך עליו להכיר את תבניות הצללים מהן הוא בורח – מגולמות בעשיו, בלאה, ואחר כך גם בדינה בתו.

בפרשות שלנו יעקב עושה את המסע הגדול של האינטגרציה עם הצל. ידידי ד"ר מיכה אנקורי כתב על כך דברים נפלאים בספרון הכיס שלו על החלומות, הנקרא "דברי חלומות" (ניתן להשיג אצלנו), וגם אני כתבתי על כך לא מעט בספרי "מי מפחד מלילית" שיתכן וכבר אזל מן השוק.

והשבוע – ימשיך שמואל שאול ללמד במקומי את הפרשה – דרך ההסתכלות היחודית שלו, ששווה מאד להכיר. שמואל הוא איש מיוחד ומורה חשוב שאני מעריך מאד את חכמתו האותנטית ושמח לחלוק אותו עמכם….

אז היום (יום ב') בשעה 8 בערב, בסטודיו המעגל, שיעור על הפרשה עם שמואל שאול. (רחוב המעגל 17א, רמת גן).

בשבוע הבא – אחזור אני ללמד.

וחוצמזה:

סדנת "בסוד הכרובים" או בשמה החדש, כנראה, Kabalove 01, תתקיים בבית אורן ב 23-25 לדצמבר. היא מיועדת לכל אדם שמעוניין להעמיק את חייו. יש עדיין מחיר של הרשמה מוקדמת. פרטים והרשמה אצל זואי 054-4540276

קבוצת הגברים לעבודה פנימית יוצאת ממש בקרוב לדרך, וניתן עדיין להצטרף אליה. גברים שמעונינים במסע עמוק אל עצמם כדי לחיות חיים מלאים ומוגשמים יותר – צרו עמי קשר בהקדם. (פרטים על מהות העבודה ניתן לראות באתר).

*

אני מודה לכל מי ששלחו ניחומים על מותו של אורן, ולכל מי שטרחו וכתבו תגובות מלאות עניין ורגש באתר. אני יודע שלפחות כמה אנשים מכם לקחו את הדברים אל הלב ואל העשיה והתחילו לממש דברים בקטן, בעולמם האישי, ביחס ל"זקני השבט" שלהם. יהי רצון שלא נדע עוד מקרים שכאלו, בקרב צעירים או זקנים. החיים הם נס מופלא ויקר ערך שחבל לבזבז על אנחות. לכן יקיריי – אם מישהו מכם חושב להתאבד, תעשו טובה ותתקשרו קודם.

שתהיה הברכה מצויה לכל והחיים שמחים

אוהד