העירום היהודי והשואה (ועוד מלא הודעות הפעם)

לא מערער על התבונה העליונה, שסדרה לנו ביטול של סדנא כדי שנוכל להתמסר למנוחה גדולה בשבת. שנינו תפסנו איזה וירוס או משהו והיינו חלשים כעלה נידף כל השבת. הודנו לתבונה העליונה שהחליטה לבטל את הסדנא השמאנית שהיתה אמורה להתרחש אצלנו בסופ"ש, וגם לעצמנו על שהחלטנו לא לטלטל את ישבנינו המפוארים לים המלח, עם עוד אלף איש ואישה, כדי להצטלם בעירום אצל ספנסר טוניק.

כמה מילים על צילום העירום הגדול בהיסטוריה של המזרח התיכון: אני בטוח שלאנשים רבים שהשתתפו בצילום בשבת זו היתה בכך פריצת דרך אישית עצומה: היכולת לחוות עירום אנושי פשוט, שלא במסגרת מינית, ויחד עם עוד הרבה אנשים רגילים, כאלו שפוגשים ברחוב ובבנק, נותנת פתאום איזו לגיטימיות לדבר הזה שהורגלנו לחשוב עליו במושגים של איסור וחמדנות בלבד.

אמנם לא אהבתי את ההרגשה המסחרית שאפפה את האירוע, אבל מי שבחר לשלם 150 ₪ כדי לנסוע שעות באוטובוסים ולהצטלם בעירום בזריחה לקול הוראות המגפונים שמזיזים אותו מכאן לשם – בחר בכך בחירה חופשית, ואני מניח שהיו לכך סיבות אישיות טובות. בכתבה שהתפרסמה על כך באינטרנט כתבה מישהי תגובה ואמרה שבעלה החכם אומר שמאז אושוויץ לא היו כל כך הרבה יהודים ערומים יחד. אני חייב לומר שנפעמתי מההערה הזו – אבל מחשבותי הוליכו אותי לכיוון ההפוך מזה של כותבת התגובה: איזו טראומה קבוצתית עצומה יש לנו היהודים… אפילו אירוע אומנותי בטבע, שבו כל מי שהתפשט עשה זאת מבחירה חופשית ובשמחה, מעלה בנו אסוציאציות שואתיות… מדהים.   כתבתי תגובה לאותה אישה ובעלה החכם שאכן – אולי יש כאן סוף סוף סוג של תיקון לטראומה הקולקטיבית של העירום השואתי? אולי מעתה והלאה אוסף יהודים עירומים לא יעלה לנו אסוציאציה של השמדה קרובה אלא של אומנות? של יצירה? של יכולת בחירה? של משהו טבעי ו…פשוט?
הלוואי.

בקרוב אסע שוב להנחות (בהתנדבות) יחד עם מורה הזן האהוב, רושי ברני גלסמן, את סמינר המדיטציה הבינלאומי השנתי באושוויץ. העבודה שלנו שם היא פשוט התבוננות אל תוך הפצע המדמם הזה שנקרא "אושוויץ". אל מה שבני אדם יכולים לעשות לבני אדם אחרים. ברני תמיד אומר כשמגיעים למחנה: "כאן אני לא המורה. תנו לאושוויץ להיות המורה שלכם. הקשיבו לקולות". ואנחנו עושים זאת במשך שבוע שלם, יום אחרי יום. זו תהיה כמדומני השנה התשיעית שלי שם (ראו מאמר המתאר את החויה). השנה יצטרפו לריטריט גם כמה משתתפות מישראל, ואם מישהו עוד רוצה להצטרף – זה הזמן. אנחנו אמורים להיות שם מאה ומשהו איש ואישה מכל רחבי תבל, וזו חוויה מטלטלת ומשנה חיים. ראו פרטים כאן.

ולעניין אחר: עבודה "שמאנית" היא עבודה עם התודעה, הקשורה בכוחות הרוח והריפוי של הטבע. לאורך כל הדורות היו גם אנשים שעשו עבודה שכזו במסגרת העברית והקבלית. האחרון והידוע אולי ביותר היה הבעל שם טוב, שהיה מרפא אגדי. שותפי לדרך – שמואל שאול – הגיע לפני שנים אל הדרך העברית אל הרוח כשפגשה אותו הרוח במדבר סיני. הוא, שנדד בין יבשות וישב על הקרח במנזרים – מצא פתאום שהמסורת העברית מכילה בתוכה כלים נהדרים של עבודה שמאנית, ללא קשר לההלכה היהודית ולתפיסת עולם דתית.

שמואל יעביר ביום שני הקרוב (19.9) ערב הכרות עם המסלול לשמאניזם עברי אותו אנו פותחים במסגרת האקדמ>יה של נביעה. יחד אתו תנחה את הערב אילניה קור, שאפשר ללכת לאיבוד בקוסמוס רק עם ההקשבה המדיטטיבית לשירה שלה. הכניסה – חינם. מאד כדאי לבוא. פרטים כאן.

אח… למה אי אפשר לרקוד בשתי חתונות? באותם ימים בדיוק יתקיימו שני פסטיבלים נהדרים שבשניהם כדאי להיות: האחד – פסטיבל זורבה הבודהה הותיק והטוב. ל"ראו מאמרי כאן). עד שירושלים תהיה מקום פתוח אל הרוח, שמח וחופשי כמו אשראם במדבר – אני יורד לערבה. (סליחה ירושלים… עוד נתראה). אז בואו איתנו לאשראם במדבר, בואו לפעילויות במתחם נביעה, לקבלת השבת הגדולה בבודהא-הול ולהופעה שלנו עם ניגוני "מתהו ממש".

  • הפסטיבל המדליק השני הוא פסטיבל אומנות ויצירה "מרחב יוצר" מלא בסדנאות אומן יחודיות, שיתקיים אצלנו כאן ביער הפיות, וגם בו לימדו מורים מצוות ההוראה של "נביעה" . הנההפרטים כאן
  • יום כיפור
    • אבל לפני כן – הצטרפו אלינו ליום כיפור ביער הפיות הקסום. היער מאובזר בשירותים ומקלחות, תאורה ומרחבים נהדרים לפעילות, ובעיקר – הינו מקום מקסים ומלא השראה. את יום כיפור נעביר כיום של התבוננות, שירה מקודשת, לימוד ותפילה. ללא רגשות אשם  – נפתח מקום לסליחה ולשיבת נפשותנו למקורן. ההרשמה כבר עכשיו אצל זואי: 054-4540276
    • -ולסיום ההודעה הארוכה הזו – היום (18 לספט) תתקיים תקיעת שופר אומנותית בחוצות ערים שונות ברחבי העולם כמו אירועי פלאש-מוב. בארץ תתקיים תקיעת השופר-פלאש-מוב ברחוב בן יהודה בירושלים. פרטים כאן.


    שבוע טוב שיהיה לכם
    אוהד